יצא לכם לעשות הסבה מקצועית?
עשיתי את זה פעמיים, והאמת שזה כאב ראש לא קטן. להתחיל מחדש משמע להתחיל מאפס, ממקום של חוסר ידיעה, היעדר מיומנות ונסיון, לא להיות טובה ומצליחה במה שאני עושה (בעיקר כשיש בי הערכה לדיוק בפרטים הקטנים). זה שלב הכרחי, אני יודעת, אבל מה זה לא נוח… אפילו מערער!
אבל גיליתי גם כמה פלוסים: זה לימד אותי ענווה, התמדה וסבלנות, וזה גם בטח טוב למוח…
אבל אפשר גם להתחיל מחדש בקטנה – להתנסות ולרכוש מיומנויות חדשות דרך עיסוקי פנאי – פיתוח תחביבים חדשים, ואת זה תמיד אהבתי. יש בכך משהו פחות מחייב ומאיים. ואלה גם סוג ההתנסויות שאני חווה בעצמי לעיתים קרובות כשאני לומדת טכניקה חדשה, ומציעה בסטודיו למי שמגיע לחוגים ולסדנאות.
לאורך השנים מספר נשים שהצטרפו לחוג פרשו לאחר מפגש או שניים. התברר לי שהיה להן קשה ומתסכל להוציא תחת ידיהן משהו שלא נראה מושלם. בקיצור: פרפקציוניסטיות. כל טיעוני לטובת ניראות של עבודת יד לעומת מוצר מסחרי, לא הועילו…
בטח שמעתם על "חוק עשרת אלפים השעות", שקובע שכדי להשיג שליטה בתחום כלשהו עלינו להקדיש עשרת אלפים שעות אימון. אז גם לי עשרת אלפים שעות (10,000!!!) נשמעות כמו נצח וגורמות לויבראציות, אבל הי – כאן בסטודיו אחד הדברים הכי משמעותיים זה להניח את הזמן בחוץ, דווקא ליהנות מהחומר עצמו, לאפשר לעצמי (ולכם) להתמסר לתהליך האיטי, לתת להם להוביל, לאזור אומץ ולהתנסות, מקסימום – יהיה כיף…
זו בדיוק המחשבה שהולידה את שיתוף הפעולה ביני לבין חברתי הטובה, הפסיכותרפיסטית אילת שחם-הרמן: לארח דווקא נשים פרפקציוניסטיות לסדנא בסטודיו, סדנא שהן ירגישו בנוח עם שכמותן, שתאפשר לפתוח את צפונות הלב (הסובל מזה מאוד, בד"כ), ובעיקר – לאזור אומץ ולקפוץ להתנסות הזו, שמראש הן יודעות שתטלטל אותן למקומות לא נוחים ופשוטים. כך נולדה הסדנא לפרפקציוניסטיות אמיצות.
לפעמים זה עדיין פוגש אותי, הקושי לא להצליח להוציא תחת ידי את מה שדמיינתי ב ד י ו ק, אבל חלק מהדברים הכי מוצלחים שיצרתי נולדו ככה…
